רעמים וברקים

תמונה מג׳ונרטת בינה מלאכותית של בית בגשם

אבא שלי עבד אז ברפת. החליבה של הערב הייתה נגמרת אחרי שש בערב, אני לא יודע מתי. ככה זה היה. אמא שלי בערב מסוים לא הייתה, לא זוכר למה ולא יודע מדוע. היה ערב חורף עם גשם, ברקים ורעמים. והאחות שלי ואני פחדנו מברקים ורעמים. אני הייתי אז בן שש, משהו כזה.

נכנסנו לחדר של ההורים… היו מין מדרגות כאלה מהצד בחוץ, שהיה צריך להיכנס בדלת חיצונית מהצד. גשם, ברקים ורעמים, ורוח. והדלת כל פעם נפתחת. ואז, אנחנו נועלים את הדלת מבפנים, נשכבים על מיטה שמה, ולא רוצים לראות ברקים, עוצמים את העיניים ונרדמים.

והאבא חוזר מהעבודה והדלת נעולה, הוא דופק בדלת ואנחנו לא שומעים. כי הדלת נעולה מבפנים והוא לא יכול להיכנס. והוא דופק ודופק וזה לא מצליח, ואנחנו מתעוררים. איך שאנשים באו עם סולם מבחוץ, קורעים את הרשת בחלון, פורצים לחדר ומעירים אותנו. התעוררנו…